סעיף 8 לחוק ההתיישנות

מאת עו"ד קארין מור

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

הפסיקה קבעה, כי אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים של האדם הסביר, תפעיל את עילת ההשעיה. כלומר, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענהמסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות - מבחן אובייקטיבי (מתוך רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, תק-על 2010(3), 3696 , 3714 (2010)):
סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל את מבחן הסבירות, המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע, שעליו להראות כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" ( ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ"מ כח(1) 162, 165).
 
וכן דבריו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (טרם פורסם, 23.2.2010): "לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר..."

במאמר מוסגר אציין כי בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב אף במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית.
גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע. על התובע-הניזוק לנקוט באמצעים סבירים והיקף החובה המוטלת עליו נגזר מתכליות חוק ההתיישנות. מחד, יש להיזהר מלקבוע נטל בלתי סביר על הניזוק. מנגד, ברי כי ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו. עם זאת, יכולת התובע לגלות את העובדות בנקל אין בה, כשלעצמה, להעיד בהכרח על חוסר סבירות התנהגותו... מושג זה אינו מהווה מצב נפשי של המזיק, אלא הערכה אובייקטיבית של התנהגות מסויימת. תכונותיו האישיות של המזיק אינן מכריעות. הוא ייחשב כרשלן, גם אם יתברר כי נוכח תכונות אלה, לא יכול היה להגיע לרמת הזהירות של האדם הסביר.

בפסיקה ניתן להבחין בנטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית. עם זאת, יש הגורסים כי את חוק ההתיישנות, כמו כל חוק אחר, אין לפרש לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב, אלא על פי תכליתו (הנשיא ברק בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345) (2002)). גישת הביניים גורסת כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות.

הפסיקה ומלומדי המשפט עמדו על מספר טעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית, ובפסה"ד סוכמו בתמצית כך:

א. טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית.
ב. אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו.
ג. ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע.
ד. מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב.
ה. להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה...

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר, זה חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו (המאירי הראשון בעמ' 866). בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי (גלעד- הצעה לשינוי החוק, 122- 123).

הנטל: מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997). על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997)).

היקף הגילוי: הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. ודוק: עובדות נאמר ולא דין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר (גלעד - מחלות סמויות, עמ' 508).

העובדות המהוות את עילת התביעה בהקשר של דיני ההתיישנות- פרשנותו של המונח מושפעת מהגישה לפיה ראוי לפרש את הסדרי ההתיישנות על דרך הצמצום.
הגדרתה של עילת התביעה, כמו גם מועד גיבושה, נגזרים ממטרות דיני ההתיישנות ומהאיזון ביניהן... עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מעם הנתבע. כל עובדה החיונית כדי לבסס עילת תביעה, שבלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"מ כא(1) 85, 102 (1967) (להלן: פרשת יעקובסון); עניין פתאל, עמ' 684; זיסר, עמ' 175)). וכפי שמבאר השופט אור בעניין פפר בעמ' 594: "המבחן הנ"ל שנקבע בעניין פתאל הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל".

טיב הגילוי: מהי "רמת" המודעות או היקף הידע שברשות התובע, על מנת שנראה בו כמי שידע את עובדות העילה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות? לעניין הזיקה הסיבתית נקבע בפרשת המאירי הראשון כי מספיק קיומו של קצה חוט... המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע, ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי.

הסתפקות בחשד כידיעה בכוח לצורך כלל הגילוי, מצמצמת את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומקדימה את מירוץ ההתיישנות או מפסיקה את השעיית המירוץ. עם זאת, יש לזכור כי לצד המגמה לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום - יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע. כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ולא בטוח כי יש להרחיבו עוד יותר על ידי כך שגם חשד של התובע לא ייחשב כגילוי בכוח, החשד שקול לכל הפחות לידיעה בכוח.

מהי זהירות סבירה?
"הנטל הוא על הטוען להשעיית מירוץ ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה".
- העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 (קשר סיבתי; התרשלות במעשה או במחדל; זהות הנתבע).
- לצורך גילוי ההתרשלות או הקשר הסיבתי המבחן הוא קצה חוט או סברה ואם אדם סביר היה מגיש תביעה. כאשר התובע חשד או צריך היה לחשוד, ייראו בכך "קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות.
- יש להבחין בין עובדה לבין ראיה להוכחת העובדה, אך ההבחנה אינה קלה.
- במסגרת סעיף 8 לחוק נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע."

פס"ד אשר יישם את הנושא הינו ת"א 3783-06 בנק פלסטין הבינלאומי נ' א.ס. סכס משקאות בע"מ ואח'. בו נידונה תביעה כספית אשר הוגשה על ידי התובע, מוסד בנקאי, בגין יתרת חוב שהצטברה בחשבון שנפתח בעבור הנתבעת מס' 1, חברת א.ס. סכס משקאות בע"מ בכתב התביעה המקורי נטען כי החברה היא שפתחה את החשבון. וכי נתבעים 2 – 4 הינם הבעלים הרשומים של החברה.
בכתב התביעה לא נטען כלל מדוע יש לחייב נתבעים 2 – 4 בחוב החברה.
בשל כך, החליט ביהמ"ש ביום 10.2.2006 כי יש למחוק את הכותרת כנגד נתבעים 2 – 4.
ביום 19.3.2007 הוגשה על ידי התובע בקשה לתיקון כתב התביעה על ידי הוספת עילת התביעה כנגד נתבעים 2 – 4. בנימוק לפיו חוסר פירוט עילות התביעה כנגד נתבעים 2-4 נעשתה בהיסח הדעת. בתגובת לבקשת תיקון כתב התביעה טענו הנתבעים 2 – 4 לראשונה להתיישנות התביעה נגדם בעילה המבוקשת להוסיפה.
ביהמ"ש קיבל את טענת הנתבעים לפיה המועד להתגבשות החוב הוא במרץ 1998. אז העיד התובע כי הפעילות בחשבון הופסקה על ידי החברה. באותו מועד יתרת החשבון היית בחובה ומכאן שמועד זה מהווה נקודת הזינוק למירוץ ההתיישנות. נקבע כי כתב התביעה המקורי שהוגש, לא העלה עילת תביעה כנגד הנתבעים 2-4, לפיכך,  המועד הראשון להעלאת טענת ההתיישנות היה בתגובה לבקשה לתיקון כתב התביעה וכך נהגו נתבעים אלו.
ביהמ"ש שלל את טענת התובע לפיה תקנה 26 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 הקובעת כי "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן.", קובעת הסדר שלילי, והבהיר כי תקנה זו באה להדגיש כי כי כלפי בעל דין שהתווסף בכתב תביעה מתוקן מניין ההתיישנות מחל עם הגשת כתב התביעה המתוקן.
ההלכה ברורה לגבי שינוי והוספת עילות בתיקון כתב התביעה נגד אותו בעל דין, ותיקון כזה כפוף לטענת התיישנות (ראה: ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ. זייד, פ"ד לד(4) 126, 131).

טענת התובע כי יש להחיל בענייננו הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, נדחתה. התובע טען בסיכומיו [ההדגשה אינה במקור ק.מ] כי העובדות אשר מקימות את העילה להרמת מסך נודעו בשלב מאוחר יותר לאחר הפסקת הפעילות בחשבון, בעת שהופעל חוקר פרטי.
על מנת שסעיף 8 לחוק ההתיישנות יחול  אין די בכך שהתובע לא ידע את העובדות המהוות את עילת התובענה אלא שבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. (ראה: ע"א 630/90 רוז'נסקי נ. ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה (5) 365). על מנת שתובע יהנה מהוראת סעיף 8 עליו להראות כי פעל בשקידה לשם בירור העובדות ואין די כי לא ידע את העובדות כהווייתן.
מבחינה פרוצדוראלית, תובע המגיש תביעתו מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה והנתבע מעלה טענת התיישנות, מן הדין כי התובע יגיש כתב תשובה. מטרת כתב תשובה היא העלאת טענות נוספות מעבר לאלו שנטענו בכתב התביעה ויש בהן כדי להשיב לאמור בכתב ההגנה. לכן העלאת טענות שיש בהן כדי להאריך את תקופת ההתיישנות מקומן בכתב תשובה. עמד על כך בית משפט העליון בע"א 7261/97 שרבני נ. שבירו, פ"ד נד(4) 464, 474, וגם ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל [1], בעמ' 684; ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן [2]; רע"א 1211/97 כלל השקעות בנדל"ן בע"מ נ' חגי [3])."
בעניינינו, התובע התמהמה בבירור העובדות. יותר מכך התובע אף טען בתחילה  להרמת המסך בכתב התביעה המתוקן ורק לאחר מכן מצא לנכון להזמין חקירה אשר תגבה את טענותיו. נקבע כי גם אם עד להזמנת החקירה לא ידע התובע את העובדות כהוויתן. על התובע לקיים אחר הסיפא של סעיף 8 לחוק ההתיישנות  וכי המניע לאי ידיעת העבודות אינן מסיבות התלויות בו ואשר לא יכל בזהירות סבירה למנוע אותן. בענייננו התובע המתין כעשר שנים וישב בחיבוק ידיים. הגשת התביעה להרמת מסך כלל לא הייתה תלויה בחקירה, כפי שמופיע בתצהירי התובעת, שכן החקירה הוזמנה לאחר הגשת כתב התביעה.
נקבע כי התובע אינו מקיים אחר הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיכך נדחתה התביעה כלפי נתבעים 2- 4 מחמת התיישנות.

כדי להשביע את יצר הסקרנות אציין בשולי הדברים כי בסופו של יום, התביעה כנגד החברה התקבלה.  המחלוקת הייתה אך סביב שאלת ההתיישנות והרמת המסך ולמעשה אין חולק כי החברה חייבת לשלם את החוב.

הכותבת הינה עורכת דין ממשרד מור- עורכות דין נוטריון וגישור, המתמחה במשפט מסחרי ודיני בנקאות.

המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים. המחברת ממליצה לפנות לייעוץ מקצועי, לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.