ריקודי זוגות

מאת עו"ד מירב מור

המסך עולה, במה מבהיקה נפרסת לעיני קהל הצופים. התפאורה היא אור בוהק ומסנוור. צללית של רקדן נחזית לעיני הצופים, אחריו, בצעדים קלילים, מגיעה הפרימה בלרינה. זוג יפה, מתקרבים זה אל זו, ואור התפאורה מעומעם כדי גילוי תווי גופם ופניהם של זוג הרקדנים. הרקדן מושיט ידו אל זו הפרימה בלרינה, והיא בידה העדינה לופתת את ידו. הם מתקרבים זו אל זה עוד יותר, קדים יחדיו אל הקהל, ובעוד פס הקול הולך ומתגבר - הם הופכים לגוף אחד. היא מתאימה עצמה לתנועותיו, הוא מוביל אותה לתנועות מעודנות שונות משלו. הוא מניף אותה באוויר וחוזר ואוחז במותניה, והיא כמו חוזרת ומתאחדת בתוך גופו. כך הם הופכים שוב לגוף אחד, עד אשר יוביל אותה בתנועותיו אל תנועותיה המדודות, בידיעה ברורה שתחזור להתאחד עם תנועותיו וגופו - יחזרו להיות גוף אחד. כך חוזרות ונשנות התנועות, נשנות ומתפתחות. הזוג מתנועע בריקוד המושלם, חורצים עקביהם בבמה הבוהקת עד אשר ניתן לראות בה את בת דמותם של הזוג, תיעוד להשתלשלות "העלילה" של הריקוד.

זוגיות כמו ריקוד היא. הזוגיות דינאמית, מתנועעת, משתנה. הריקוד, כמו גם הזוגיות, דורש התאמה בין הרוקדים. התאמה הדדית, כל משך הריקוד - חיפוש אחר ההרמוניה. העיקר מתמצה בחיפוש. החיפוש הוא המהות. זהו תהליך של חיפוש מלא חיוניות. כשיפסק החיפוש אחר ההתאמה בין הרוקדים, ידרכו האחד על רגלו של האחר. זה יכאב, הריקוד יבוא אל קיצו. זוגיות ללא חיפוש אחר ההתאמה, כמוה כמוות רגשי. החיפוש הוא לב העניין. תמיד יש להמשיך ולחפש. ייאוש מן החיפוש או מציאת נשוא החיפוש -מביאים את הזוגיות אל קיצה. זהו איבוד של טעם החיים.

החיפוש הוא בתחום הרגשי, למרות שלא ניתן להגדיר מהו "רגש". כולנו מרגישים, אך איננו יכולים להסביר במילים (לנסות לבטא בצורה מילולית) את מה שאנו מרגישים. זה בפנים, זה שלנו - זו ההרגשה. אפשר לנסות להגדיר את הרגש על דרך השלילה. ניתן לומר, שרגש הוא כל מה שאינו רציונאלי / הגיוני.
כך גם ההחלטה לבחור בבן זוג. זוהי החלטה בלתי רציונאלית לחלוטין. מדובר במה שנמצא בלא מודע.

על פי אחת הגישות המקובלות בפסיכולוגיה, בחירת בן הזוג נעשית על בסיס משהוא מן העבר של כל אחד מן השניים. למשל, "אימי הייתה אישה דיכאונית, ולא אהבתי את זה. אבל בכל זאת אני יודע שאמצא את עצמי עם אישה דיכאונית. לכן, אני שואף למצוא את ההפך הגמור מאמי". ברם, גם שאיפה למצוא את הקיצוניות האחרת מזו שמוכרת מן העבר תביא לחוסר התאמה בריקוד הזוגי. למעשה, גם בחירה בקיצוניות המנוגדת כמוה כבחירה בתבנית מן העבר. אם בחרתי באישה "בלתי עציבה" (אף פעם אינה עצובה), כאשר אבקש לעצמי אמפטיה (הבנה / הזדהות) עם מצבי דכדוך שלי - לא אוכל לקבלם מבת זוגי (שהרי היא תמיד "בלתי עציבה"). מאידך, אם מצאתי אצלה את שחיפשתי (היא הפכה להיות "עציבה" / מדוכדכת), הרי שמצבי קשה באותה מידה (לכל הפחות) משום שזה בדיוק מה שרציתי לברוח ממנו. זהו המצב של הייאוש. המציאה, כמו גם הייאוש, כאמור, מסיימים את הריקוד הזוגי. זהו מצב של משבר בזוגיות, כאשר בדוגמא זו, האישה "נכנסה לתפקיד" שהיה בין תבניות העבר של הגבר, בכלל בלי לדעת. ה"מציאה" של אובייקט ההזדהות, או "הייאוש" (מן החיפוש) של הגבר בדוגמא זו, כלל אינם מובנים לאישה. במילים אחרות, הגם שהיא הושפעה מן הדכדוך שלו (והייתה אמפטיות כלפיו), היא לא יכלה לצפות שההזדהות הזו תביא אותו לאיתור (מציאה) של אותו דבר מן העבר שהוא "חיפש" (לאו דווקא במודע) או אל הייאוש מן החיפוש. במילים אחרות, לעולם קיימת השפעה של בן זוג אחד על האחר. אבל, אין מקום לדבר על שליטה (שכן, אין דבר שכזה "שליטה" / השתלטות של האחד על האחר. מצב של "שליטה", כביכול, הופך את האהבה שבין בני הזוג ל"אהבה עם תנאי" - כפי שיוסבר בהמשך - אהבה מן הסוג הזה סודקת את הדו שיח האינטימי, ובסופו של דבר יופסק הריקוד הזוגי).

במסגרת הטיפול, יש לאתר את אותן נקודות מן העבר, להבין אותן ולתת אלטרנטיבה של "מציאות חדשה" שהיא משותפת לבני הזוג. מציאות שאין לה "שרידים" בעבר של מי מהם. מציאות של משאלות חדשות שרלוונטיות לבני הזוג ביחד, בלי תסריטים מן העבר של מי מהם. דגש מיוחד בעניין זה, שאין להיגרר אל הקיצוניות האחרת (האישה ה"בלתי עציבה", שלא תוכל להזדהות על רגשות הגבר - כשהוא במצב דכאוני - ושוב יעלה עניינו של התסכול). הכוונה למצוא את דרך הויתור לצורך המימוש של ה"מציאות החדשה", שמציינת מטרה חדשה, משותפת לצדדים, כזו שבני הזוג ישאפו אליה ביחד. שוב, הכוונה איננה להגשים את המשאלות (שעתה אלו משאלות משותפות), אלא לנוע לעברן - לחפשן. משהוגשמה משאלה, מיד תנבוט לה המשאלה החדשה - כזו הנובעת מקודמתה או כזו המצויה במכלול (במת הריקוד המשותף). הרי העיסוק הוא בחיפוש, בתנועה, בהרמוניה של השינוי כדי חיפוש ההתאמה.

כיוון אחר להשקיף על הריקוד הזוגי הוא דרך הנרקיסיזם. אלמנט הנרקיסיזם מצוי בכל אחד מאיתנו. הנרקיסיסט מבקש לקבל, ולא לתת. מדובר בתרבות של צריכה שמאפיינת את העולם המערבי. הצריכה היא לדברים כדי סיפוקו של האגו (להבדיל מצרכים פיזיולוגיים בסיסיים כגון אוכל, שינה, קורת גג וכיו"ב). עיקרה של הצריכה אינה נותנת מענה לצורך אמיתי (הנרקיסיסט יבקש לאכול קוויאר, לישון על מיטת אפריון, לגור בטירה על שפת הנהר) . כלומר, עיקר הצריכה שלנו לא באמת באה למלא צורך חיוני להתנהלות היומיומית.

לדוגמא, אם קניתי חליפה של ורסצ'ה - זה לא משום שאני באמת צריכה חליפה של ורסצ'ה. גם חליפה שעלותה עשירית מן החליפה היקרה יכולה למלא את אותו צורך פונקציונאלי, אלא שהאגו ידרוש חליפה זו של ורסצ'ה דווקא. תרבות זו של צריכה, התרבות הנרקיסיסטית ("שלי", "עבורי", "לי"), עומדת בניגוד לזוגיות. שכן, מימוש הזוגיות היא של השניים ביחד - דו שיח אינטימי אינסופי. באופן כזה, ה"שלי", "עבורי", "לי" - יכול להיות משויך למישור הרגשי (של אחד מבני הזוג או של שניהם יחד, כפי שיוסבר להלן). ברם, יש צורך בדו שיח אינסופי שמבהיר את הדברים באופן שהאחר יבין את המישור הרלוונטי (החליפה של ורסצ'ה שלי - המישור הפונקציונאלי שמקורו באגו; או כף ידך האהובה עלי תהייה "שלי" - המישור האמוציונאלי. כלומר, "שיוך" מן המקום של הרגש, האהבה שלי אליו והכמיהה למגע כף ידו).

מדובר ב"דו שיח", ולכן אין כאן עניין של מימוש עצמי של אחד מבני הזוג. צרכי הפרט - אם נלך איתם עד הסוף בכל זאת - יכולים לממש זוגיות אם אכן קיימת אינטימיות. הקומוניקציה האינטימית הזו היא בבחינת  "into me see" (=intimacy) - התבוננות האחד אל תוך השני. מוכנות להביט לנפש האחר פנימה; ומנגד, הסכמה לאפשר לצד האחר את התבוננות זו. כל זאת מתוך אמפטיה והזדהות מוחלטת (הרגשה של מה שהאחר מרגיש; להבדיל מ"לחשוב" מה שהאחר חושב) - מדובר בעניין סובייקטיבי לחלוטין.

האינטימיות היא קשר חם וקרוב, חברי, קשר שיש בו אהבה. האינטימיות נקשרת לחשיפת איברים אינטימיים, חשיפה זו מביאה לכלל ביטוי את הבושה. אחד הפירושים של השפה האנגלית למילה אינטימיות הוא גם: "מפורט, מדוקדק בנושא מסוים".

אם כן, ה"דו שיח הזוגי" מתפלג לשני מישורים: האחד, פונקציונאלי; השני, אמוציונאלי. המישור הפונקציונאלי, בעל שתי פנים. האחד, פונקציונאלי-פיזי (צרכים פיזיים בסיסיים הנדרשים לקיום - אוכל, שינה, קורת גג, כאמור); השני, פונקציונאלי, אשר בא למלא צרכים של האגו (קוויאר, מיטת אפריון, טירה).

ריקוד הזוגיות, בהכרח, מתרחש בשני המישורים (הפונקציונאלי על שתי פניו והאמוציונאלי), אך משתנה  בענייני ד-יומא הרלוונטיים בהתאם ל"גיל" הזוגיות. מדובר בילדים, משכנתא, נכדים. המשכנתא, על דרך המשל, נועדה לאפשר קורת גג שיכול שתהא בדמות טירה על שפת הנהר. המשכנתא אינה מתמצית בסכום הכסף שאחזיר בכל חודש, אלא בתחושת הביטחון שיש לי בבחינת: "building me a home, thinking I'll be strong there" (בהשאלה ממילות השיר של להקת אבבא: "The winner takes it all"). לא ימצא פתרון לבעיות המתעוררות במישור הפונקציונאלי, עד אשר יעבור הדו-שיח להתנהל במישור האמוציונאלי. אם איני יכול לעמוד בתשלומי המשכנתא, אך בת זוגי "מתקשה" להבין זאת - אין זה משום שיכולתה השכלית פגומה, אלא משום שהיא חוששת לאבד את הביטחון שלה. תחושת הביטחון מקומה במישור הרגשות; היכולת או אי היכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא נמצאים במישור הפונקציונאלי. כאשר בת הזוג תשכיל להבהיר את מקום החששות שלה, כאשר ישכיל בן הזוג להבין את החששות האלו - ניתן יהיה למצוא פתרונות הולמים לבעיה האמיתית (תחושה של איבוד הביטחון, כאמור בדוגמא).

במילים אחרות, אין אפשרות להגשים את הפן הפונקציונאלי ללא דו שיח במישור האמוציונאלי. ללא התקיימות המישור האמוציונאלי (שהוא בעצם "רחבת הריקודים"), הריקוד הזוגי יבוא אל קיצו. ברם, קשה לדבר במישור האמוציונאלי, וקיים חשש לעשות זאת מפאת החשיפה האישית. יתרה מכך, פעמים רבות המישור האמוציונאלי חבוי בתת מודע. במקרים אלו, יש צורך בסיוע של צד ג'. צד ג' יסייע להעביר את המסר האמוציונאלי - הן לאותו אחד שבו חבוי המסר והן לבן הזוג האחר - כדי ניהול הדו שיח האינטימי בין בני הזוג.

אם כן, התקשורת בזוגיות חייבת להיות במישור האמוציונאלי. הכוונה היא, שהצד השני יבין את דבריי ואת המקום ממנו אני אומר אותם (המישור הפונקציונאלי או המישור האמוציונאלי). זוהי נקודת ההתחלה של הדו שיח הזוגי האינטימי. שיתוף בצרכים שלנו. זהו המקום הכי בסיסי שבו מתנחלות תחושות של חוסר, או ריקנות (אני מרגיש בודד, פגוע, לא יוצלח וכיו"ב). זהו המקום הכי אנושי שלנו - המקום שבו אנו חסרים. שכן, בני האדם הם יצורים חסרים, יצורים נזקקים. לכן, אמירה כגון: "אני לא צריך את אשתי, היא מיותרת לי", בבסיסה, איננה נכונה - משום שהאדם הוא יצור זוגי. אדם בנוי לזוגיות. יחד עם זאת, אמירה מן הסוג הזה תוביל למצב שבו אחפש אחרת. במילים אחרות, בסיס הזוגיות ישמר, והשאלה שתעלה: האם עם אישה זו או עם אישה אחרת. אישה אחרת בממש או כזו הנמצאת בדמיוני. כך או אחרת, זוגיות תהייה - בין אם תהיה עם האישה "המיותרת"/"הלא נחוצה" ובין עם אחרת (אמיתית או דמיונית). מכאן, שדרך התקשורת הזוגית הינה שידור של צרכים נרקיסיסטיים.

את הצרכים הנרקיסיסטיים ניתן לחלק לשלושה: הצורך הראשון, הוא של Echoingאו Mirroring. מדובר ב"שיקוף". האחר יהווה מראה למה שאני מרגיש. דומה למראה של אֵם שלגיה, שתאמר את הטוב תמיד, אבל אסור לעוות את ההשתקפות. אמנם קיימת תיאוריה, על פיה יש להיות חיוביים תמיד, אך ניסויים מוכיחים שההשפעה משמעותית דווקא במצבים המשתנים (כפי שהרגשות משתנים כל הזמן). כלומר, לומר את החיובי כאשר מרגישים את החיובי, לומר את השלילי כשמרגישים את השלילי. מצב שבו אומרים כל הזמן חיובי (או כל הזמן שלילי) מאבדים את אפקט הדריכות (ההקשבה) של הצד האחר. כלומר, יש לבטא את הרגשות האמיתיים. רגשות אמיתיים תמיד משתנים. לבטא בושה, חששות, חרדות (לרבות חרדת נטישה, שמצויה בכל אדם) וכיו"ב.
יש מי שייקח את הצורך הזה אל הקיצוניות, ויאמר שמהות הזוגיות היא בשיקוף (או נכון יותר לומר, השתקפות), בבחינת "אני זה מה שמשתקף בעיני האחר".

מנגד, גם שיקוף של "רק אתה..." יכול למלא את הזוגיות. מדובר בהערצה או ייחודיות של אחד מבני הזוג, אשר ממלא צורך של השניים. זהו הצורך השני, של "object idealized ", בבחינת "האישה אשר אתי (בת זוגי) היא האישה אידיאלית" או "בעלי הוא האדם האידיאלי". רק מי שהוא בבחינת "אידיאלי" יכול "לתדלק" את האחר. האדם "האידיאלי", או "המתדלק" הוא זה שבעיני בן זוגו מהווה את מהות ההתגשמות האנושית, "הכי חכם, הכי יפה, הכי מוצלח, הכי חבר, הכי אנושי (על כל המשתמע מכך, לרבות היותו אדם "חסר", כאמור)". יש לכל אחד מן הצדדים אינטרס להאמין שהאחר הוא "אידיאלי" משום שזה מה שמזין אותו עצמו. מי ש"מתדלק" יכול למלא את האחר, מי ש"מרוקן" אינו יכול לתת לאחר  מטען רגשי (אמוציונאלי) כלשהו. משנאמר כי הדו-שיח הזוגי מתקיים במישור האמוציונאלי, כשאחד הצדדים מרוקן ממנו, לא יכול להתקיים דו-שיח כזה. מנגד, מצב שבו קיימת מלאוּת ("תדלוק") - הנרקיסיזם אינו עומד בסתירה לזוגיות.

מערכת היחסים הזו (של מתדלק ומתודלק או - במילים אחרות - של object idealized) משפיעה, בהכרח גם על הילדים של בני הזוג. אם, למשל, האֵם אינה מעריכה את בן זוגה כ"אידיאלי" (עבורה) - היא משדרת את הדבר לילדים המשותפים (בין במודע ובין שלא במודע). הילדים (כתוצאה מן הקשר הבסיסי שקיים בין האֵם לבין ילדיה - חלחול של תחושות) לא מעריכים את האב כאידיאלי "בעל ערך" ("מתודלק" או כזה שניתן לקבל ממנו מטען רגשי שנחוץ להם). אלו מצבים בהם הילדים מרגישים שהם לא יכולים להיות "מתודלקים" מן האב. אלו אותם מצבים בהם הקשר בין ההורים לבין הילדים כזה שהילדים מעריכים שלאב אין רצון משל עצמו, ואז אין לו כל ערך בעיניהם. ראשיתו של תהליך זה במישור האמוציונאלי, חלחול רגשות האֵם אל רגשות הילדים, וסופו במישור הפונקציונאלי. חוסר הערכה כלפי האב וחוסר הערכה של הסמכות ההורית שלו. בקיצוניותם של הדברים, ביטולו של האב בעיני הילדים באופן מוחלט. זוהי אחת הדרכים לתאר את המצב הקלאסי של ביטול הסמכות ההורית (במקרה המתואר - של האב) בעיני הילדים. בפן התקשורת שבין הילדים לבין ההורים, ימוגר המישור האמוציונאלי, ויוותר המישור הפונקציונאלי (מה לבקש ממנו שיקנה לי כדי למלא צורך נרקיסיסטי שלי, כמה כסף ייתן לי, כמה כסף יוריש לי וכו').

חוסר היכולת של הילדים להיות "מתודלקים" רגשית מן ההורים הופך אותם למגלומנים או (בקיצוניות האחרת) חסרי עמוד שדרה. התגבשות זו (על שתי הקיצוניות המתוארות) תביא בהכרח למשבר בחיי הזוגיות האישיים של הילדים, בבוא היום. כל כך, עד אשר יתפתח דו שיח אינטימי בינם לבין בן הזוג באופן שייחשף החסך מן העבר והזוג (החדש - הילדים ובני זוגם) יבנה לעצמו "מציאות חדשה" כאמור לעיל.

הצורך השלישי הוא של twin ship - מדובר ב"תאוֹמוּת" רגשית עם בן הזוג. התאומות מביאה לאינטימיות. הכוונה להזדהות - הבעת אמפטיה. מה שהאישה תבטא אני ארגיש ביחד איתה. אין הכוונה לחשוב אותו דבר, אלא להרגיש את האחר. כך, למשל, אימהות מרגישות את הילד שלהן מיום לידתו (אם כי, עם חלוף השנים רגש זה יכול להתקהות). אימהות מרגישות את הצרכים ואת הרגשות של הילדים שלהן. מדובר באמפטיה לצרכים מצד האֵם; מתוך הבנה של הילד שהאֵם תמיד שם עבורו. יחד עם זאת, חובה לתת לילד להתמודד גם עם התסכול.

ההתמודדות עם התסכול חשובה לא פחות גם בזוגיות. כל אחד מבני הזוג צריך ללמוד להתמודד עם התסכול כך שהמצב של "optional practicing" הופך להצלחה, לימוד, לחיות ולצמוח ממנו. פעמים רבות, זוגות מגיעים לגישור וכל שהצדדים מבקשים הוא, הכרה של האחר בסבל האינדיווידואלי. סבל, שלדידו של אותו צד, נוצר כתוצאה מן הקשר הזוגי. ההבנה של הסבל, ההכרה בו, נמצא בתחום השפה הסובייקטיבית (המישור האמוציונאלי).

למשל, בעל אשר מספק לזוגתו את כל הצרכים הפונקציונאליים (לרבות אלו הנרקיסיסטיים, בפן של האגו), לא מבין "על מה היא באה בטענות?". היא, מצידה, מתחילה להרגיש בחוסר כלשהו. חסר לה משהו לנפש, לרוח, מישהו לדבר אתו, לקרוא איתו שירה. כשהיא אומרת "סבלתי כל השנים" הוא ממש לא מבין על מה היא מדברת. זהו מקרה שבו בני הזוג מדברים בשני מישורים שונים.

המרחב הפוטנציאלי (potential space), בסיטואציה המתוארת הוא משהו שלא הגבר ולא האישה מצויים בו, ובו זמנית - גם הגבר וגם האישה נמצאים בו. דומה המצב לאימא וילד שמשחקים עם בובות (נניח בובות של חיילים). הבובות הן לא ממש חיילים, אבל הן כן ממשיות. כך גם האומנות נמצאת במרחב הפוטנציאלי, וכך גם הדת. זהו תחום ביניים שמתקיימים בו "שחקנים" ו"קהל" אבל הוא בין המציאות לבין הדמיון, ותוך כדי כך הוא לא מציאות ולא דמיון. זהו אותו רגש ששם אותנו במישור האמוציונאלי.

נדמה שהדוגמא הטובה ביותר להמחשת הדברים היא "סרט". ילד רואה סרט פעולה ומרגיש חרדה עזה כאשר ה"גיבור" נאבק עם "האיש הרע". הילד מפתח אמפטיה מלאה כלפי ה"גיבור", וכעס כלפי "האיש הרע". במסגרת העלילה, יכול להתרחש אף מקרה של "מוות". תחושת הילד תהיה זהה לתחושתו כלפי אחר (זר) שמת. יתכן שיחוש בעצב גדול, ויתכן שירגיש הקלה על ש"אין עוד סיכוי" שהמת ימשיך לפגוע ב"גיבור". למרות שלא ניתן להתווכח עם העובדה שאלו התחושות של הילד עת רואה הוא את הסרט, אין מי שימצא לחלוק על העובדה שהכֹּל הוא מעשה תעתוע. ה"מת" הרי לא באמת מת, ה"גיבור" לא בהכרח גיבור וכך גם "האש הרע", אינו בהכרח כזה. זהו תיאור של מצב שהוא בין המציאות (בפועל רואה את הסרט בעזרת חושיו הפיזיים) לבין הדמיון (שהרי לא באמת מתרחש מה שרואה בסרט), אבל הוא לא מציאות ולא דמיון. הסרט מתרחש "בתוך" עולם הרגשות של המתבונן בו. זהו המישור של הדו שיח שבין הסרט לבין קהל הצופים, כשגם הגדרות ה"גיבור" וה"רע" יכולות להשתנות בהתאם לקהל זה או אחר.

בזוגיות, מתוך הדו שיח במישור הרגשות (המישור האמוציונאלי), אנחנו מגיעים אל הצרכים. ברם, קיים חשש. חשש מדחייה, חשש מחיבוק דוב שיחנוק (תחושה של claustrophobia), חשש מלהפוך תלוי / תלותי. בעניין זה האחרון חשוב להבחין בין מי שהוא "תלוי" לבין מי שהוא "זקוק". הראשון (ה"תלוי"), עניינו במה שהאחר צריך "לנחש" כצורך שלו (מדובר בלשון שלילה, מחדל - שתיקה); השני (ה"זקוק"), מדבר על הצרכים שלו והוא נמצא בפן החיובי - ערוך לדבר על הצרכים (כאן מדובר בלשון חיובית של שיחה, פעולה אקטיבית).

במילים אחרות, אם אני זקוק לחיבוק, אך אמנע מלומר זאת לבן הזוג שלי, משום שאני חושש להיות תלוי בו, הרי שאביא את עצמי בדיוק לאותו מצב ממנו אני מבקש להימנע (להיות תלוי / תלותי). אם אנחנו מצפים שהאחר ינחש את הצורך הזה (כמו האֵם והתינוק), הפכנו עצמנו תלויים באחר.

בין שמדובר בחשש המתואר לעיל ובין אם מדובר בבושה, הרי ששני אלו "סוגרים" את האדם. החשש מחשיפה גורם לאדם "לשמור לעצמו" את דבריו וכך הופך הוא להיות בודד ומבודד מבן זוגו. כלומר, 90% מפתרון הבעיות בזוגיות נמצא בדרך הדו-שיח. דו-שיח אינסופי שמצוי במישור האמוציונאלי. לדבר מהמקום של הבושה (האינטימיות). יש להבין, שכאשר אני מדבר על עצמי, זה לא אומר שהאחר הוא ההפך ממני. אם אומר "אני מוצלח..." זה לא אומר שהאחר "לא יוצלח". ואפשר, שאופן ביטוי כגון "נכון שאני לא כל כך נורא..." מבטא תחושה של אשמה. כל אלו מביאים להתבוננות פנימה אל תוך נפשו של האחר ("into me see") ככל שתתאפשר ההתבוננות הזו יובן, שהאשמה אינה מובילה לשום מקום. האשמה מביאה לבדידות.  

הבדידות היא רגש מסובך שנהוג לחשוב שיש בו התפתחות. כאשר מרגישים את הבדידות ומבקשים עזרה הדבר מביא להימצאות בתוך הזוגיות (לניהול דו-שיח). מנגד, ניתן להיות בזוגיות (במישור הפונקציונאלי) ולהרגיש לבד. זהו המצב שבו כל אחד מבני הזוג ישמור על זהות נפרדת. אין הכוונה לומר, שבני הזוג אמורים לוותר על הייחודיות של כל אחד מהם (להיות "גוף אחד" במהלך כל הריקוד). הכוונה של הייחודיות היא בשימור הזוגיות באופן שבו מתואר ה-object idealized. כלומר, לשמור על הלבדיות (להבדיל מן הבדידות), ולנהל את הדו-שיח במישור האמוציונאלי באופן שהצד האחר יהיה מודע לרגשות. רק בדרך זו נוכל לזהות את תחילת התהליך של התדרדרות לתוך הבדידות בכדי לעצור את התהליך בזמן.

מכלול הריקוד, ההתפתחות שלו, הזרימה והקצב של הריקוד האידיאלי - באהבה. האהבה בריקוד הזוגיות היא מסוג של אהבה ללא תנאי (unconditional love) ואהבה עם תנאי (conditional love) - בו זמנית. הראשון, הוא בבחינת "לא משנה מה תעשה זוגתי - אוהב אותה"; השני הוא בבחינת "לא כל מה שזוגתי עושה אני אוהב". למרות שהשני מדבר בלשון של "מה שאני לא אוהב שהאחר עושה", עדיין עשייתו מקובלת עלי. במילים אחרות, השילוב של השניים בו זמנית הוא במצב שבו הקשר לא נסדק אם האחד עושה דברים מסוימים שהאחר אינו אוהב. כלומר, בן הזוג תמיד מקובל, בין שעושה מה שאוהב האחר ובין אם לאו. מצב זה יש לבנות נדבך על גבי נדבך, כמו צעד אחר צעד בריקוד - זהות בצעדי הריקוד ו"יציאה" לצעדים שונים. דברים שהאחר עושה ואיני אוהב אני אומר לאחר, ולא אחכה שהוא "ינחש" (בכך אהפוך את עצמי לתלותי). גם אם האחר לא "יתקן" את מה שאני לא אוהב, ולא יעשה רק את מה שאני כן אוהב - עדיין אוהב אותו. שכן, אם מתגברת "האהבה עם תנאי" באופן שהאחר נכנע לגחמות / רצונות / צרכים של האחד והכֹּל תוך ביטול הייחודיות / האינדיווידואליות שלו - נסדק הדו שיח האינטימי הזוגי, וזוהי נקודת ההתחלה של סיום הריקוד הזוגי.

הבמה חרושת צעדים של זוג הרקדנים המופלא. אור התפאורה מתעצם, חוזר לסנוור את עיני הצופים. קווי דמות גופם של הרקדנים הולך ומטשטש. רק טיפות הזיעה הניגרת של הרוקדים, לפני האור הבוהק, נותנת אות לגבולות פניהם. לא ברור אם עייפו הם מן החיפוש אחר ההתאמה המופלאה, אם קיבל הרקדן את תנועות הפרימה בלרינה ללא תנאי משולב בסט הצעדים הידועים ומוכרים לו? האם נותרו גוף אחד שמפתח תנועות מדודות נפרדות, או הכבידו משקל האחד על משנהו? האם ישובו להופיע או שמא בא ריקוד החיים אל קיצו? האם קץ לריקוד המושלם, או שמא קץ חיי מי מהם מביא להפרדה בין השניים?
המסך יורד.